הפחד הוא אינסופי. אם נקשיב לו, לא נוכל ליצור דבר. איך יוצרים למרות הפחד? ואיזה כוח בתוכנו יעזור לנו להתגבר עליו?
מאמר + תרגיל.
*המאמרים באתר כתובים בלשון נקבה, אך פונים לכל הקשת המגדרית.
החדשות הרעות
לחיות זה מפחיד.
אין בטחונות.
אנחנו קמות כל בוקר אל הלא נודע.
החדשות העוד יותר רעות
אמנות זה מגנט של פחדים.
הסופרת אליזבת' גילברט אומרת שיצירתיות ופחד הם כמו תאומים סיאמיים: היצירתיות לא יכולה לעשות צעד אחד מבלי שהפחד יבוא יחד איתה.
כיוצרת, אני יכולה להעיד שהפחד נמצא שם מהרגע שאני חושבת על רעיון ועד הבכורה, וגם בכל שלב בדרך. לפעמים הוא מחופש לביקורת "עניינית", כמו - "כבר עשו את זה" או "זה רעיון גרוע". והתחפושת שלו עובדת עליי לרגע, אבל אז אני מזכירה לעצמי מה זה באמת.
אני פוחדת
אני פוחדת שלא יאהבו אותי.
אני פוחדת לגלות שאני לא אמנית אמיתית.
אני פוחדת להכשל ולעולם לא לקום שוב.
אני פוחדת שהקהל ישתעמם.
אני פוחדת שכולם רואים שזה גרוע, חוץ ממני.
אני פוחדת שאף אחד לא יתעניין במה שאני עושה, לעולם.
אני פוחדת לקבל ביקורת גרועה בעיתון.
אני פוחדת שייגמרו לי הרעיונות.
אני פוחדת שאין לי מה לחדש לעולם.
אני פוחדת לסבול בתהליכים שלי.
אני פוחדת לאבד את החשק ליצור.
אני פוחדת שכבר יצרתי את העבודה האחרונה שלי.
אני פוחדת...
אני פוחדת...
אני פוחדת...
החדשות הטובות
אי אפשר לעשות אמנות בלי להפגש עם פחד. פשוט אין כל אפשרות לעשות שום מעשה יצירתי, מבלי לפחד.
ולמה אלה חדשות טובות?
כי כל פעם שאנחנו בכל זאת מרימות עפרון או מכחול, או נכנסות לסטודיו, או מתיישבות להלחין מנגינה - אנחנו מתאמנות. אנחנו מתרגלות את היכולת לפחד - ולהעז.
הרי הפחד לא עוצר בסטודיו:
בכל פעם שנרצה לעשות משהו גדול באמת עם החיים שלנו - לעזוב עבודה, להתחתן, להתגרש, להכנס להריון, לטוס לטיול בחו"ל באמצע החיים, לעבור לעיר או לארץ אחרת, לקנות בית, להתחיל עם מישהו/י, להפרד ממישהו/י, לדרוש את מה שמגיע לנו, לתמחר את העבודה שלנו גבוה יותר, להגיד לא, להגיד כן, להעז, לגדול -
הפחד יתייצב שם, במלוא פחדניותו.
אמנות זה סה"כ אימון על יבש :)
החדשות העוד יותר טובות
בחיים היצירתיים שלנו - להבדיל משאר תחומי חיינו - הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו, הוא שאחד הפחדים שלנו יתמשש.
אני רצינית.
אלף פעם בחיים שמענו שהפחד הוא חשוב כי הוא שומר עלינו. ובכן, הגיע הזמן להוריד ממנו את הילת-המושיע הזאת, כי בזירה האמנותית, הוא לא שומר עלינו משום דבר.
הוא רק מעכב אותנו.
מאחר ואנחנו לא מסכנות כאן את חיינו או בריאותנו - אם אחד מהפחדים האמנותיים שלנו יתממש, סביר להניח שזו תהיה הקלה. ברגע שתסריטי האימה שרצים לנו בראש יקבלו צורה ממשית, הם יהפכו מחלום בלהות מבעית - לזכרון. סך הכל זכרון.
ואת היחס שלנו לזכרון הזה נוכל לעצב בעצמנו. נוכל לבחור ללמוד ממנו, ולצמוח ממנו. למעשה, נוכל להפוך אותו לנרטיב. וזה, כשלעצמו, מעשה אמנותי :)
זה בוודאי הרבה יותר טוב מאשר לבלות את כל חיינו בבריחה מהפחד, ובהמנעות ממה שאנחנו באמת רוצות לעשות. לא?
"אני לא מכירה אמנים עצלנים, אני מכירה אמנים שחיים בפחד."
- בת' פיקנס, יועצת לאמנים וסופרת.
כשהפחד מתממש
כשאני קולטת שהפחד שלי מעכב אותי, אני מנסה לחשוב ברצינות: מה הדבר הכי גרוע שיכול באופן ריאלי לקרות? שאכשל?
ובכן, זה כבר קרה לי. לא מעט פעמים.
נכשלתי למשל, בהופעה שהיתה לי מאד מאד משמעותית, בפסטיבל מאד מאד נחשב בחו"ל. התכוננתי חודשים רבים, האמנתי בעצמי, האמנתי בעבודה שלי, עשיתי חזרות, ארזתי את הדברים שלי, טסתי. הגעתי. הקמתי. עליתי להופיע.
וההופעה היתה גרועה.
נכשלתי, ללא ספק.
זה היה ממש נורא. וזה נגמר.
קמתי, ליקקתי את הפצעים, והמשכתי הלאה.
תמיד חשבתי שאם משהו כזה יקרה לי, הזכרון הזה יהפוך לטראומה שלא אתאושש ממנה. אבל זה לא קרה.
כן, לפעמים אני נזכרת בזה וכועסת על עצמי. מאד.
אני מתכווצת בתוכי, וגל של בושה שוטף אותי.
ואני שם, לכמה דקות.
ואז זה עובר.
ואז אני נזכרת, שהרווחתי מהחוויה הזאת משהו ענק, משהו שלא יכולתי להרוויח בשום דרך אחרת:
היום אני יודעת מעל לכל ספק, שכבר פגשתי את הגרוע מכל, והנה, אני חיה ונושמת. ויוצרת.
אז... ממה בעצם יש לי לפחד?
וככה אני הופכת זכרון, לנרטיב.
ואז נשאלת השאלה...
אם להכשל זו דרך להשתחרר מפחד, מה הטעם לפחד מלהכשל?
אם את פוחדת, עשי אמנות.
בואו לא נשכח עוד משהו: קיבלנו כלי.
וזה בכלל לא משנה אם אנחנו האמניות הכי מנוסות בעולם, או שאנחנו רק מגששות את דרכנו בחוסר בטחון. יש לנו כלי ביטוי ועיבוד לחוויות שלנו בעולם. זו המתנה שלנו. ובאמצעות הכלי הזה אנחנו יכולות, אם נרצה, לעבוד גם עם הפחדים שלנו: אנחנו יכולות לכתוב אליהם, לצייר אותם, לתת להם קול, צליל ותנועה. אנחנו מוזמנות להרים אותם כדי לבדוק מה יש מתחת, ואנחנו יכולות להפוך אותם לנושא לפרוייקט הבא שלנו.
"אנחנו נוהגים לחשוב שאנשים אמיצים לא מפחדים. האמת היא שיש להם קשר אינטימי עם הפחד."
- פמה צ'ודרון, סופרת ונזירה בודהיסטית.
להכיר את הפחד
אם הפחד נועד להיות חלק מהחיים ומהיצירה שלנו, כדאי שנלמד לחיות איתו, ולעבוד איתו.
אליזבת' גילברט מספרת שכל פעם שהיא מתחילה לכתוב ספר חדש, היא כבר יודעת שהפחד עומד ללוות אותה לאורך כל הדרך. ולכן יש לה מין נאום מוכן, שבו היא פונה אל הפחד ואומרת לו: "פחד יקר, יצירתיות ואני עומדות לצאת לטיול. אני מבינה שאתה מתכנן להצטרף, כמו תמיד. אני יודעת שאתה חלק מהמשפחה הזאת, ולכן שמרתי לך מקום ברכב. אבל דע, שברכב הזה יש חוקים: אתה לא מוזמן להציע קיצורי דרך, אתה לא מוזמן להחליט על הפסקול ולא על הטמפרטורה, ואתה בטח ובטח, לעולם, לא תוכל לגעת בהגה."
גילברט התיידדה עם הפחד שלה - היא מתבוננת עליו כעל בן משפחה. היא מדברת אליו. היא מסבירה לו את מקומו. וזה חלק מללמוד להכיר את הפחד הכרות אינטימית. (ראו תרגיל בסוף.)
כשאני רציתי ללמוד להכיר את הפחד שלי טוב יותר, ציירתי אותו בסקצ'בוק שלי:
וככה דמיינתי אותו: מעין ינשוף קטן ונוירוטי, שיושב לי על הראש ותולש לי את השערות אחת-אחת.
אח"כ, כתבתי על פגישה מדומיינת איתו. ניסיתי לחשוב מה הוא בעצם רוצה ממני? ומה יש לו להגיד?
נתתי לו לדבר.
ויודעות מה גיליתי?
שהפחד שלי מפחד.
הפחד שלי הוא יצור קטן ומבוהל שמפחד מכל דבר.
זה לא שהוא לא רוצה שאצור - הוא לא רוצה שאעשה שום דבר.
הוא לא רוצה שאוהב אף אחד.
הוא לא רוצה שאעלה על במה.
הוא לא רוצה שאהיה אמא. ולא בת זוג, ולא אחות, ולא חברה טובה.
הוא לא רוצה שאחצה את הכביש או שארכב על אופניים.
הוא אפילו מעדיף, אם אפשר, שלא אצא מהבית.
זה פשוט מגוחך.
באותו רגע הבנתי שאם אתחיל להקשיב לו, אין סיכוי שאעשה עם החיים שלי שום דבר שאני באמת רוצה.
לא לא, זה לא עסק מבחינתי.
אני מקבלת שהפחד תמיד יהיה שם,
אני מקבלת שאני תמיד אצטרך לחיות איתו.
אבל אני לא מוכנה לוותר על לעשות בחיים האלה את מה שאני אוהבת, את מה שאני יודעת בעצמות שלי שחשוב לי באמת.
את זה אני לא מוכנה לצמצם,
ולא לדחות,
ולא למסמס.
"פחד ואהבה הם הפכים".
את המשפט החכם הזה אמרה לי פעם חברה טובה. היא הזכירה לי שכשאני נתקפת פחד, אני יכולה להעביר את תשומת הלב אל מה שאני אוהבת, פשוט להתמלא באהבה.
אני אוהבת
אני אוהבת לעשות אמנות.
אני אוהבת שאמנות היא הדרך שלי לגלות דברים חדשים על העולם.
אני אוהבת שאמנות של אחרים נוגעת בי.
אני אוהבת שהאמנות שלי נוגעת באחרים.
אני אוהבת לגלות שאני צומחת, ושכל פעם זה נעשה יותר קל.
אני אוהבת לראות רעיון קטן צומח והופך ליצירה נהדרת.
אני אוהבת לראות יצירה נהדרת ואח"כ לגלות איך היא התחילה מרעיון קטן.
אני אוהבת את היוצרות האמיצות שסביבי.
אני אוהבת לקבל חיבוק מצופה שאני לא מכירה בסוף ההופעה שלי.
אני אוהבת לתת חיבוק לאמנית שאני לא מכירה בסוף ההופעה שלה.
אני אוהבת לכבות את הנייד ולקרוא ספר עד 2 בלילה.
אני אוהבת להתאהב ביוצרת שמעולם לא פגשתי ולעולם לא אפגוש.
אני אוהבת לדעת שאני תורמת את חלקי למה שאמנות עושה בעולם.
אני אוהבת...
אני אוהבת...
אני אוהבת...
זה נכון שאין אהבה ללא פחד.
אבל זה גם נכון שכמו שהפחד אינסופי, כך גם האהבה.
אין בטחונות בחיים האלה, בשום דבר שנעשה.
לכן אנחנו צריכות לאמן את שריר-הלב לאהוב ולהסתכן.
וכשאנחנו עושות אמנות אנחנו מתאמנות יום יום
בלחיות עם הפחד,
אבל ללכת אחרי האהבה.
3 תרגילי פחדים
1. תרגיל פחד ואהבה
תרגיל שטוב לעשות בתחילת סשן עבודה יצירתית.
א. כתבי רשימה של 5 דברים שמפחידים אותך היום.
ב. כתבי רשימה של כל הדברים שאת אוהבת במיוחד היום.
ג. את רשימה א' תלי מחוץ לחלל העבודה - הבטיחי לפחדים שלך שתתראו שוב כשתסיימי לעבוד.
ד. את רשימה ב' תלי בתוך חלל העבודה. קראי אותה שוב.
ה. גשי לעבוד.
2. להכיר את הפחד
דמייני פגישה עם הפחד שלך. תארי את הפגישה בתור סיפור, קומיקס, שיר - או כל פורמט שמתחשק לך.
טיזרים להשראה:
איפה המפגש הזה מתרחש? באיזה חלק של היום?
איך הפחד שלך נראה? מה הוא רוצה?
מי יזם את הפגישה ומה מטרתה?
מה יש לפחד שלך להגיד לך? מה יש לך להגיד לו?
מה קורה בפגישה ואיך היא תסתיים?
בהצלחה :)
3. תרגיל ריצה / הליכה - להתמלא באהבה
צאי לרוץ / ללכת.
חזרי בראש לאורך המסלול על כל מה וכל מי שאת אוהבת:
אני אוהבת את …
אני אוהבת ל…
אני אוהבת ש …
התעכבי על כל דבר ברשימה ותזכירי לעצמך למה את אוהבת אותו, מה את כ"כ אוהבת בו.
המשיכי לאורך כל הדרך, עד נקודת הסיום.
חזרי על זה שוב, בריצה / הליכה הבאה.
קישורים והשראות
- קסם גדול: חיים יצירתיים מעבר לפחד - אני ממליצה בחום לקרוא את הספר המצחיק והחכם הזה של אליזבת' גילברט, שעוסק באספקטים שונים של תהליך היצירה, ביניהם גם התמודדות עם פחדים.
- השיר "אליי" של לאה גולדברג - הוא נכתב כשיר אהבה, אבל מעניין לנסות לקרוא אותו כשיר שכותבת יוצרת אל הפחד שלה.
- השיר "דע" של אבישי חורי - שהיווה שהשראה לכתיבת המאמר הזה, והביצוע היפה של שי צברי לשיר.
- הציטוט של בת' פיקנס לקוח מספרה Your Art Will Save Your Life
- הציטוט של פמה צ'ודרון לקוח מספרה "כשהדברים מתפרקים."
נופר סלע היא יוצרת עצמאית
ומלווה תהליכי יצירה.
זקוק/ה לליווי בתהליך שלך?
היי נופר, בדיוק דיברתי עם חבר טוב שלי על הפחד שלי לשחרר לעולם את האומנות שלי (אני כותבת), והוא אמר לי שהוא מבין אותי (הוא בעצמו אמן- צלם)
הוא אמר לי שהוא מתרגל לאחרונה מחשבה של "just do it." ואמר שזה עובד לו די טוב.
בכנות, המחשבה על להציג את הטקסטים שלי ברחבי הרשת/ לחשוף אותם לאנשים, מפחידה אותי וממלאת אותי חרדה- וברור לי שהם מעכבים אותי, כל פעם שאני חושבת על זה הלב שלי דופק ואני מתכווצת מאימה וגם אכזבה מעצמי על שאני "מסתירה" את הכישרון שלי, אז אחרי השיחה עם אותו חבר, ישר הלכתי לגוגל כדי לחפש מה עושים עם פחדים כאלה וככה הגעתי אלייך.
קראתי כל מילה שכתבת, (בפחד) אבל גם בשקיקה- הידיעה שלא רק אני מרגישה…