הריק הוא חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. אבל למה, בעצם? האם נפגוש בריק כל פעם מחדש? ואם כן, מה אפשר ללמוד ממנו?
מאמר + 2 תרגילים.
*המאמרים באתר כתובים בלשון נקבה, אך פונים לכל הקשת המגדרית.
מפגש עם הריק באמצע התהליך
"ותרי על כל שאיפה לתוצר
ותהיי עם מה שיש:
נופים של לא-נודע
שאת נשלחת לחצות
בעיניים עצומות."
זהו תיאור של חווית ריק.
את הקטע הזה כתבתי בתהליך היצירה של המופע שלי, "בטן".
לאחר פידבק קשה שקיבלתי על החומרים שלי,
הרגשתי פתאום שכל מה שעשיתי עד עכשיו הוא גרוע ולא רלוונטי.
הכל התאפס,
ומצאתי את עצמי שוב בנקודת ההתחלה.
זוהי דרך אחת מיני רבות לפגוש את הריק בתהליך היצירה.
התהום שבין יצירה ליצירה
רגע נוסף שבו יוצרות פוגשות את הריק, הוא לאחר סיום עבודה על יצירה משמעותית.
במקום לנוח כמו שכ"כ מגיע לנו, אנחנו נלחצות,
מנסות כבר לתכנן את היצירה הבאה,
ומתחילות לחשוש שלעולם לא נצליח ליצור שוב.
הריק של ההתחלה
לפעמים דווקא הכניסה לסטודיו ותחילתו של תהליך חדש, מביאה איתה מפגש עם הריק.
זה יכול לקרות ליוצרת צעירה בתחילת דרכה,
וזה יכול לקרות גם ליוצרת ותיקה ומנוסה.
מירב דגן היא יוצרת מחול ופרפורמנס עטורת פרסים.
כשראיינתי אותה, היא הסכימה לספר על המפגש שלה עם הריק בתהליך היצירה.
כך היא מתארת את החוויה שלה בתחילת תהליך עבודה על יצירה חדשה:
"לפעמים אני מתחילה עם המון רפרנסים וטקסטים שאספתי, המון רעיונות והתרגשויות, ומחשבות על מה זה יכול להיות. ואז אני נכנסת לסטודיו, ופתאום אומרת לעצמי: 'רגע, אבל... מה עושים עם כל זה? אולי אני יכולה לכתוב על זה סמינריון, אבל מה עושים עם זה בסטודיו?..' "
"אי אפשר בלי לפגוש ריק," מוסיפה דגן. "זה חלק משמעותי וחשוב מהתהליך. יצא לי הרבה פעמים להגיע לסטודיו וללכת לישון, או לשכב על הרצפה ולא להצליח לעשות משהו. בהתחלה זה מלחיץ. אני חושבת לעצמי: "אוי זה לא קורה, זה לא קורה..". אבל צריך להיות בכלום הזה. זה משמעותי לעבור דרך זה."
אני מזדהה ומסכימה עם דגן. לדעת לשהות בריק זה חלק מהעבודה שלנו כיוצרות,
זו מיומנות מקצועית.
דגן מספרת שככל שהזמן עובר כך היא מבינה שהמפגש עם הריק הוא שלב בתוך תהליך העבודה, לא משבר. עם הזמן והנסיון, היא לימדה את עצמה איך לעבוד בשלב הזה:
"זה כמו קנוואס ריק." היא אומרת. "צריך להניח קו, ואז אפשר להתייחס לקו הזה ולהניח עוד אחד. ואז יש שני קווים. ואז אפשר להתחיל לחשוב מה עושים עם זה."
גם אני מזכירה לעצמי בכל פעם מחדש:
כשאת בריק, פשוט תתחילי.
לא לקפוא,
לזוז.
לשחרר את הציפייה
הרבה מאיתנו מגיעות לתהליך יצירה עם ציפייה לחוות מהלך ליניארי של הצטברות,
כאילו שבכל פעם שנגיע לסטודיו - נתקדם עוד צעד קדימה.
אבל זה לא עובד ככה.
בתהליך היצירה אכן נחווה בנייה והצטברות,
אבל גם הרס והתרוקנות.
היצירה מתחילה מ-0
אבל עשויה גם לחזור אליו.
אני רוצה להציע שמה שמשפיע עלינו זה לא הריק עצמו.
הבעיה היא הציפייה שלנו שלא נפגוש אותו,
והתפיסה שהוא באיזשהו אופן מנוגד או הופכי ליצירה.
ליצור את הריק
אחת הדרכים הכי טובות להתמודד עם קשיים בתהליך היצירה,
היא להפוך את הקושי לנושא, ולחקור אותו בכלים אמנותיים.
לעבוד עם ריק כדימוי זה סוג של פרדוקס,
ולכן זה נושא כ"כ מרתק ליצירה בעיניי.
רציתי להביא לכאן שני יוצרים שעוסקים בריק או בחוסר,
ולשאוב מהם השראה:
נוכל להתבונן על העבודות שלהם כעל שתי אפשרויות שונות לפגוש ריק בתהליך היצירה:
אניש קאפור - הריק הדחוס
בעבודה Descent into Limbo האמן אניש קאפור מייצר מבנה שאליו הצופה מוזמנ/ת להכנס,
בפנים, ממתין לו/ה בור שחור.
תהום.
קאפור צובע את החלל השחור הזה בצבע מיוחד, שבולע 99% מהאור.
זהו השחור הכי שחור בעולם,
וכך הוא מייצר חלל שנראה ומרגיש כמו ריק.
או, במילותיו של קאפור עצמו:
"It is a space full of what isn't there".
עבודה נוספת של קאפור נקראית Descension,
זוהי מערבולת שחורה שבמרכזה חלל ריק.
הערבול, החור שנוצר והסאונד שמתלווה לו (כדאי להקשיב!)
מייצרים כולם את חוויית הצפייה:
העבודות של קאפור מייצרות ריק פלסטי, דחוס,
ומזמינות אותנו להתבונן אל האין,
אל תוך האפשרות להיאבד,
להמחות.
ג'יימס טורל - הריק כנקודת מבט
“Space has a way of looking. When you come into it, it is there, it’s been waiting for you.”
האמן ג'יימס טורל עוסק בריק בדרך אחרת לגמרי.
הוא יוצר חללים ובהם מסגרת ריקה, שדרכה אפשר להתבונן מחדש על העולם.
עבודתו "החלל הרואה" נמצאת במוזיאון ישראל בירושלים.
זוהי גבעה ובתוכה חלל ריק, מרובע.
תקרת החלל פתוחה לשמים:
לעומת אניש קאפור, שמייצר את הריק באמצעים פלסטיים - טורל מחסיר אותו.
במקום החלק החסר, הצופים.ות מקבלים.ות הזדמנות להתבונן על העולם בעיניים חדשות.
כך, אנחנו יכולים.ות לראות את מה שהיה שם כל הזמן,
אבל לא יכולנו להבחין בו בדרך אחרת.
ריק "קאפורי" מול ריק "טורלי"
שני היוצרים עוסקים באספקטים שונים של הריק:
קאפור מתעניין בחושך,
טורל - באור.
קאפור שולח את המבט של הצופה למטה,
טורל - למעלה.
הריק של קאפור הוא אבדון,
הריק של טורל הוא נקודת מבט.
מעניין להתבונן על היצירות של קאפור ושל טורל
כעל שתי אפשרויות שונות לפגוש ריק בתהליך היצירה:
לפעמים הריק שאנחנו פוגשות הוא לגמרי "קאפורי"- ,
חלל אפל ללא תחתית נראית לעין,
ולפעמים הוא "טורלי" -
הוא הופך לפריזמה, לחלון.
אני רוצה להציע שאפשר לנוע בין שתי האפשרויות האלה:
גם אם אנחנו פוגשות ריק שמרגיש כמו הכלום הגדול,
תמיד נוכל להתבונן בו מחדש,
ולהתחיל לראות בו חלון אל העולם.
להיקסם מהריק
כשראיינתי את האמנית שרון ברויאר, היא תיארה בפניי איך היא עובדת על תערוכה חדשה.
כך היא מתארת את המפגש שלה עם הריק של ההתחלה:
"ליצור תערוכה זה קצת כמו למלא את החלל: נותנים לך מקום ריק ואת צריכה לראות מה את שמה בפנים.
אני מתחילה מלשרטט את המבנה או לעשות דגם קטן, ואם אפשר, אני אסמן בסלוטייפ את הגודל האמיתי של החלל שבו תוקם התערוכה.
ואז אני משוטטת בחלל הזה ושואלת: מה חשוב לי? מה בא לי? מה אני רוצה?"
חווית הריק של ברויאר היא "טורלית" - הריק שלה הוא חלון להתבונן דרכו על העבודה.
דווקא העובדה שהחלל ריק היא הזדמנות לדמיין.
"זה עניין של לשהות, ולהיות מוכנה להיות בלי תשובות." היא מוסיפה.
ברויאר סבלנית,
ומוכנה להמתין את הזמן הנדרש עד שהדבר יתגלה בפניה.
המפגש שלה עם הריק הוא מפגש מלא קסם.
כשאנחנו באות למפגש עם הריק מתוך חוויה כזאת,
הריק הופך לחלון -
למרחב של סקרנות ושל גילוי,
למקום שממנו הכל מתחיל.
הכל עניין של נקודת מבט.
תעלת הלידה של היצירה
אני רוצה להציע שאין כל צורך לפחד מהריק. אין כל צורך לסבול ממנו.
הריק הוא חלק מהטבע היוצר.
יצירה היא במהותה מפגש עם ריק,
כי ראשית היצירה היא בלדמיין דבר שלא קיים.
אם לא נלך לסטודיו לא נפגוש בריק, והיצירה לא תתחיל.
אם נלך לסטודיו נפגוש בריק בוודאות,
וזו הדרך היחידה שבה היצירה תוכל לבוא לעולם.
תודה שקראת.
אני נופר סלע, יוצרת עצמאית
ומלווה אמניות(ים) בתהליכי יצירה.
2 תרגילי ריק
1. לחקור את הריק
אם פגשת ריק בתהליך היצירה, אני מזמינה אותך להקדיש סשן עבודה אחד לחקירה של הריק הזה.
במקום להלחם בו או לברוח ממנו, בואי ננסה לעבוד איתו.
בתרגיל זה, נסי לנסח את חווית הריק הספציפית שלך באמצעים האמנותיים שאיתם את עובדת (כתיבה? תנועה? דיבור? מוזיקה? צבע? צילום?):
1. התחילי מלשהות בריק בלי לעשות כלום.
תרגישי אותו.
איך זה מרגיש להיות בכלום?
לא לדעת מה לעשות?
לא להצליח למלא את הזמן, את החלל?
אל תתני לדאגות ולתכנונים להכנס.
נסי לשהות בריק עצמו,
להכיר בו.
ועכשיו - גשי לעבוד איתו.
2. שאלי את עצמך:
איך הריק שלך נראה?
איך הוא מרגיש בגוף?
איזה צבע יש לו?
מאיזה חומר הוא עשוי?
איזה סאונד הוא עושה?
איזו תנועה הוא מבקש?
האם הריק הזה אומר משהו? ואם כן, האם תוכלי לכתוב או לבצע את המילים שלו?
איך הגוף שלך יכול להביע את חווית הריק?
אם את עובדת בתנועה, קול או דיבור - כדאי לתעד את הסשן.
בסיום העבודה תשאירי לך זמן להתבונן על מה שעשית היום.
סשן כזה עשוי להשפיע על המשך תהליך העבודה שלך, לשחרר אותך קצת מאימת הריק, ואולי אפילו לייצר חומרים שייכנסו לעבודה עצמה.
בהצלחה!
2. למלא את החלל - תרגיל בזוג / קבוצה:
משחק כיפי ופשוט, שעוזר לתרגל התבוננות בריק כעל הזדמנות לדמיין.
הוא נפלא לרגעים בתהליך משותף שבהן אתן תקועות,
או כתרגיל לתחילת עבודה בחלל (מעין "טקס חניכה" לחלל).
1. שבו ביחד בחדר גדול שיש בו הרבה חלל ריק (למשל, סטודיו).
2. קחו כמה דקות להתבונן בחלל, בפרטי הפרטים של החלל.
3. מבלי לדבר עדיין, דמיינו משהו שאין בחלל. תפליגו רחוק עם הדמיון, לכו על משהו מופרע.
3. מי שרוצה מתחילה ואומרת: "מה אם..." ומתארת את הדבר שהיא מדמיינת בחלל. היא צריכה להסביר בדיוק איפה הדבר הזה ממוקם בחלל ואיך הוא נראה.
4. הבאה בתור אומרת: "כן, ו..." ומוסיפה עוד משהו מדומיין שיש בחלל, מפתחת את הדימוי שהקודמת כבר "הכניסה" לחלל.
5. הבאה בתור אומרת: "כן, ו..." וממשיכה לפתח את הדימוי.
6. ממשיכות עד שהחלל נעשה דחוס מרוב דימויים.
7. מוחקות הכל, ומתחילות סבב חדש.
קישורים והשראות
תודה גדולה למירב דגן ושרון ברויאר, שתרמו מתובנותיהן למחקר שלי ולכתיבת המאמר הזה.
- לפייסבוק של שרון ברויאר לחצו כאן
- לאתר של אניש קאפור לחצו כאן - באתר אפשר למצוא דימויים מרתקים מתוך תהליכי היצירה שלו.
_ לאתר של ג'יימס טורל לחצו כאן
* לקריאה נוספת על מפגש עם הריק בתהליך היצירה, אני ממליצה לקרוא את המאמר על 5 כלים ליצירה שרכשתי כשיצרתי את המופע "בטן".
תודה שקראת.
אני נופר סלע, יוצרת עצמאית
ומלווה אמניות(ים) בתהליכי יצירה.
Comments